טופולסקי ושות' בע"מ נ' קינן

פסק דין

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות וכן התנגדות לביצוע שטרות.

בפתח הדברים ראוי להבהיר כי למעשה לא עמדה בפניי כל התנגדות לביצוע השטרות ואף לא בקשה של ממש להארכת המועד להגשת ההתנגדות, בשים לב לדברי המבקשת במהלך חקירתה, במסגרתם הובהר כי זו כלל אינה חתומה על התצהיר התומך בבקשות, וכי החתימה המתיימרת להיות חתימתה כאמור הינה למעשה חתימה של בן זוגה, אשר לשיטתה הוסמך על ידה להזדהות בשמה ולחתום במקומה על גבי התצהיר, אשר נחתם בפני עורך דין, משל מדובר בחתימה של המבקשת, ואני רואה דבריה אלו בחומרה רבה.

הדברים נאמרו בפתח, נוכח העובדה כי בין טענותיה של המבקשת עלתה טענה בדבר זיוף חתימתה על גבי אישור המסירה המעיד לכאורה על המצאת אזהרת ההוצאה לפועל לידיה, ונדמה בעיניי כי מי שמלין על זיוף חתימותיו מוטב לו שיבחן היטב מתי והיכן נעשה שימוש בסמכות הניתנת על ידו לחתום בשמו, ומוטב היה לולא העלתה טענת הזיוף האמורה בשים לב להרשאה שנתנה לאחר לחתום ולהזדהות בשמה.

למעשה, ראוי ונכון היה לדחות את הבקשה כבר מהטעם שלא צורף לה תצהיר כנדרש, ולמעלה מן הצורך מצאתי לנכון לבחון את הבקשה אף לגופה, כמפורט להלן -

אשר לבקשה להארכת המועד, טענה המבקשת כי עיון באישור המסירה מלמד כי ההמצאה בוצעה לכאורה בכתובת בה היא אינה מתגוררת מזה שנים רבות.

המבקשת אישרה כי הכתובת בה בוצעה ההמצאה היא הכתובת הנקובה ברישומי משרד הפנים, ובהתאמה עומדת כנגדה החזקה הקבועה בדין לפיה מען זה הוא מען המגורים שלה (ר' ס' 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה – 1965).

במצב דברים זה הנטל להוכיח כי מקום מגוריה במועדים הרלוונטיים להמצאת האזהרה אינו במען זה רובץ על המבקשת, ולאחר ששקלתי את הדברים אני רואה לנכון לקבוע כי זו לא הרימה נטל זה, כפי שאף לא הרימה הנטל להוכיח כי המסירה לא בוצעה לידיה.

כך, להוכחת טענתה כי היא אינה מתגוררת במען הנקוב במשרד הפנים ולא התגוררה בו במועד הרלוונטי, צירפה המבקשת הסכם מכר אשר נחתם במועד עלום כלשהו (המועד אינו נקוב על גבי ההסכם) וממנו עולה כי מכרה את הבית בו בוצעה לכאורה המסירה. המבקשת טענה כי עזבה את הבית טרם ביצוע המסירה, ולעניין המועד מסרה רשימה של מועדים בהם עזבה את הבית, כך, במקום אחד טענה כי אינה מתגוררת במען זה כבר מאז שנת 2007, (ר' הבקשה וה"תצהיר" התומך בה) במקום אחר צוין כי המסירה של החזקה בנכס תבוצע (כך בהסכם המכר) בחודש פברואר שנת 2009 ובמקום אחר ציינה כי עזבה את המען בשנת 2009 (ר' מסמך המתיימר להוות תצהיר שאינו חתום כלל אשר צורף לבקשת המבקשת, וככל הנראה נכתב בכתב יד על ידי עורך הדין החתום עליו כמאמת החתימה, ונועד לתמוך בבקשה להארכת המועד). בחקירתה טענה כי הסכם המכר נערך ביום 31/12/08, וביקשה לתקן את כל יתר הרישומים כך שיאמר בכולם 2008.

בהמשך אישרה המבקשת בחקירתה, כי גם ברישומי הבנק, כמו ברישומי משרד הפנים, נותר מענה כנקוב בשיקים נשוא התיק, אשר הופקו כעולה מעיון בהם בשנת 2012, באותו מען בו בוצעה לכאורה מסירה של האזהרה.

המבקשת לא הרימה אם כן את הנטל להראות מתי עזבה את המען האמור, וכי לא התגוררה בו עובר למועד בו בוצעה לכאורה מסירה של האזהרה. המבקשת לא הביאה כל עדות חיצונית, כגון – הסכמי שכירות/ חיובי ארנונה/ אישורי דואר ישראל וכיוב' אשר יתמכו בגירסתה לפיה המועד בו עזבה את המען אמנם עובר למועד ביצוע המסירה האמורה, ובעניין זה עומדת כנגדה החזקה לפיה לו הובאו המסמכים האמורים היה בהם כדי לסתור את גירסתה.

אשר לחתימתה על גבי אישור המסירה – בעניין זה לא ביקשה המבקשת לזמן את המוסר, אשר מסר תצהיר מטעמו בתיק ההוצאה לפועל להוכחת ביצוע המסירה בהתאם לפרטים שבאישור המסירה, ולא ביקשה לחקור אותו על גירסתו. בעניין זה אציין, כי תקנה 522 לתקסד"א קובעת כי בעל דין המבקש לחקור עד מטעם הצד שכנגד, שאינו בעל הדין עצמו, בהליך ביניים - נדרש להודיע על כך לב"כ הצד שכנגד, ולעמוד על זימונו לדיון. המבקשת אינה טוענת כי ביקשה לזמנו כאמור, ובקשה לזימונו לא הונחה בפניי. במצב דברים זה רואים את תצהירו של המוסר כתצהיר שלא נסתר כאן, ובהתאמה אני קובעת כי המסירה בוצעה כאמור בו – לידיה של המבקשת, ביום 1/7/12.

בהתאמה אני קובעת כי ההתנגדות הוגשה באיחור, בניגוד לטענות המבקשת בעניין.

עתה לשאלה האם ראוי להאריך המועד להגשת ההתנגדות עד למועד הגשתה בפועל, בשים לב לנסיבות העניין -

אציין כי המבקשת לא הביאה כל נימוק, למעט הטענה כי לא קיבלה כלל אזהרה, אשר יסביר את נימוקיו של האיחור, ואולם בעניין זה מונחה רשם ביהמ"ש לבחון בין היתר את מידת האיחור, שיעור החוב הנתבע, סיכויי ההגנה ושיקולים נוספים כגון דא, מלבד הנימוק היחיד העומד בפניי כאן - בדבר העדר ידיעה אודות קיומו של תיק הוצל"פ.

בהקשר זה אבהיר כי המבקשת נחקרה על ה"תצהיר", שאומת על ידה במהלך הדיון כאן, ומחקירתה עלה כי השיקים נשוא תיק זה ניתנו על ידה במסגרת עיסקה לרכישת ברזים ורצפות לבית שבנתה.

מן החקירה עלה כי העיסקה בכללותה כללה רצפות לבית ולחדרי האמבטיה, חיפויים לקירות, וברזים.

ה"תצהיר" שהוגש ואושר כאמור אינו מכיל פירוט של הציוד אשר הוזמן או של הציוד שהוחסר מאת המבקשת באספקה או של זה שנמצא לקוי, ואף לא של טיב הליקוי שנתגלה לכאורה, ואולם במהלך חקירתה, ובהתאם לשאלות שנשאלה בעניין, הוסיפה המבקשת פרטים והבהירה כי הרצפות לחדר האמבטיה נמצאו לקויות ובגינן ניתן זיכוי מלא, כי הברזים שהוזמנו לא סופקו כלל, כי חיפוי הקיר הגיע בחסר – וחסרו ממנו כ- 15 מ"ר של ריצוף, וכן כי הריצוף של כלל הבית, כ- 100 מ"ר הגיע בצבע הנכון ואף נראה על פניו זהה לזה שהוזמן, ואולם מעיון בקופסאות בהן נארז התברר כי זה יוצר בדובאי ולא באיטליה כפי שהובטח, ואולם אין חולק כי זה הותקן במקומו.

טענותיה של המבקשת בנוגע לארץ המוצא של המרצפות הינה טענה בדבר קיומה של אי התאמה ביחס לטיב המוצר, באופן יחסי לזה שהובטח. טענה זו רשאית הבמקשת להעלות, ורשאית היא להסתמך עליה רק אם העלתה את הטענה מיד בהזדמנות הראשונה ובכפוף לכך שבדקה את המוצר מיד עם הגעתו. מחקירתה של המבקשת עלה כי ה"פגם" האמור ניכר כבר מעיון בארגזים, וכי על אף אי שביעות הרצון בעניין בחרה להתקין את הקרמיקה בביתה, בשל העובדה שהקרמיקה היתה זהה בצבעה לקרמיקה שהזמינה מלכתחילה, ובשל לחץ הזמנים. לשיטתה, הלינה על אי ההתאמה בפני המבקשת עוד בטרם ביטלה את השיקים ובטרם התקינה את הקרמיקה בביתה, אך משזכתה ל"טריקת דלת" נאלצה להתקין את הקרמיקה בסלון ביתה ולעמוד בלחץ הזמנים שבו היתה נתונה.

למעשה, משהותקנה הקרמיקה כאמור, אין המבקשת טוענת לכשלון תמורה חלקי קצוב בגינה, והטענה בעניין זה היא מעתה טענה המהווה כשלון תמורה חלקי קצוב, במסגרתו מבקשת למעשה המבקשת להפחית מהסכום המוסכם את ההפרש בשווי בין סחורה המיובאת מאיטליה לזו המיובאת מדובאיי (בהנחה שפער כאמור אמנם קיים). טענה זו אין כוחה יפה כלשהו במסגרת העילה השטרית שבפניי, ודינה להתברר בתביעה חוזית שתוגש, ככל שתוגש, על ידי המבקשת בגין אי ההתאמה.